קיבוץ רוחמה מציין 80: ״הקיבוצים לא הולכים לשום מקום״

חברי וחברות רוחמה היקרים,

זכות גדולה נפלה בחלקי לעמוד כאן היום לפניכם, בחגיגות ה-80 שלכם, ולברככם.

3 פעמים נבנתה רוחמה, ועד פעם אחת.

3 פעמים נחרבה רוחמה, ובפעם האחרונה, בדצמבר 1943 נשארה לעמוד עד עצם היום הזה.

בפעם הראשונה התורכים החריבו את רוחמה.

בפעם השנייה היו אלו המרצחים של מאורעות תרפ"ט.

ובפעם השלישית במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

אבל אבותיכם הרוחניים והביולוגיים, לא ויתרו, וביום עליית חברי השומר הצעיר לקרקע, הם תקעו את דגל הגאולה של חברה יהודית וישראלית צודקת בארץ ישראל – בפעם הרביעית, והאחרונה.

עינינו הרואות, דגל ישראל עדיין מונף כאן, דגל הקיבוץ עדיין מונף כאן. 

כמה כוחות נפש ועצומות רוח יכולה התנועה הקיבוצית לשאוב מקיבוץ רוחמה, ההתיישבות היהודית הראשונה, בעת החדשה, בנגב. 

רק לפני שנה וחצי ניסו אויבנו מעזה לחסלנו, ופגעו בנו אנושות, אבל הקיבוצים לא הולכים לשום מקום. אנחנו כאן. על הגבול. מניפים את דגל ישראל, מניפים את דגל הקיבוץ עם ערכי השיתוף, הסולידריות, ההתיישבות, החקלאות, השוויון. ומניפים את הדגל הצהוב במאבק הבלתי מתפשר להשבת כל החטופים הביתה. בלעדי זה אין שיקום, בלעדי זה אין ניצחון. 

מדינת ישראל הפקירה אותנו לגורלנו בטבח ה-7 באוקטובר. וההפקרה ממשיכה. 

אנחנו מגינים על הגבולות, והמדינה לוקחת לנו נשקים.

אנחנו מיישבים את הארץ, והממשלה מנסה לפגוע בנו באמצעות הורדת מכסים.

אנחנו נאבקים לחברה טובה וצודקת ברוח נביאי ישראל, ומימין ומשמאל מגדפים אותנו ומכפישים אותנו, גם את שורדי השבי והחללים. 

האם זה אומר שנקפל את דגלנו? 

לעולם לא!

נמשיך להיאבק לחיזוקה ולביטחונה של מדינת ישראל, כי אין לנו ארץ אחרת.

ונמשיך להיאבק על דמותה ועל אופייה של מדינת ישראל, שאם לא תהיה חברת מופת, כחלום הדורות, עבור כל היהודים וכל תושביה, לא תוכל להתקיים במזרח התיכון.

עד מתי נעשה זאת? 

עד אשר חזונם של מקימי רוחמה יתגשם.

עד אשר ישראל שלנו תחזור להיות מרבד פורח עבור כל אדם, מגזר וקבוצה בישראל. 

כמאמרה של החלוצה, ציפורה זייד, שניהלה את מטבח הפועלים ברוחמה: "אדמת רוחמה הוצפה בפרחים, כאילו היתה מרבד הדור. בצאתי לשדה הייתי שיכורה מן הבושם, כל החדרים מלאו פרחים".

עוד יצמחו פרחים בישראל שלנו.

עוד יגיעו תקופות טובות.

את השיעור הזה למדתי מכם ומכן אנשי ונשות רוחמה.